מחשבות בלב איש

 13 במרץ 2025, מחשבות לקראת המפגש אצל רונן וענת עם הגיעי לגיל 69

בהגיעי לגיל 69, רגע לפני האקסיט הגדול, חשבתי על מצבי, ומצבנו, וחשבתי: אובייקטית, המצב מצויין, ואולי עולה על צפיות עבר בהרבה מובנים. אפשר לתלות את הביצים (וכי מה עוד יש לי לתלות?) וללכת לדוג. לדוג? זה הכל? זו השאיפה האולטימטבית והדבר שמחכה לי בסוף הדרך??

ואני שואל:

מדוע אנשים בגילי ובתנאים כמו אלה בהם אני חיי בכל זאת חווים רגשות מטרידות של מרירות, עצבות, כעס, תסכול, חוסר אונים אכזבה ודאגות? התחושות הללו מגיעות כתמהיל שמתשנה בכל פרק זמן, והמינונים גדלים וקטנים בהתאם לנסיבות רגעיות ולעיתים, ואף ניתן לומר במרבית הזמן אינן קיימות, אבל אני מודה: לעיתים הן צצות. תהיתי מהיכן זה מגיע, ולמה.

אני מועד היטב למגבלות של חלק מהקהל שהתאסף כאן הערב אצל ענת ורונן, ולכן אעשה שימוש במילים בנות  שתיים ושלוש הברות לכל היותר, עממיות וקלות להבנה, ואצמצם את המשפטים באורך, ובעיקר בעומק הרעיונות שמאחוריהם.

1. אובדן יעוד ושינויים בזהות – השנויים ואף רק ההפחתה בהיקפי המשרה גורמים לתחושה של חוסר רלוונטיות, וזאת בעיקר לאנשים שעבורם העבודה הייתה והנה מרכיב מרכזי באישיותם.
   בהביטנו בצעירים שממלאים את התפקידים שאנחנו בצענו יוצרת תחושות של 'זוז, פנה את הדרך, אתה לא רלוונטי'

2. הזדקנות ומגבלות פיזיות – גם אם מצבנו טוב מאוד, הזקנה גורמת לאובדן החדות המנטלית והפיסית.
   הסיפורים ששומעים על מחלות של חברים ("זה נורא, מזל שלא אצלנו") מצביעים על סופיתם של החיים והתקצרות הזמנים

3. שינויים בדינמיקה המשפחתית – הילדים גדלו, והצורך שלהם בנו ובעצה שלנו קטנו משמעותית. צריכים את הכסף שלנו ושירותי בייבי סיטינג, צריכים שנהיה ברקע אבל לא באמת זקוקים לנו. פרק הזמן בו מתהדק הקשר עם הנכדים אף הוא מוגבל למספר שנים.

4. ציפיות לא ממושמשות – תהיות לגבי "מה היה קורה אילו": אילו בחרתי במקצוע אחר, אילו עברנו לחו"ל לכמה שנים. אילו התנתקתי מאילוצים והלכתי אחרי נטיית הלב
   הצפייה שבגיל הזה נרגיש נחת גדולה ושלמות שהרי השגנו הכל יוצרת סחף ריגשי

5. חרדות קיומיות – העולם שורף את עצמו. ימין נאצי משתלט על עוד ועוד מדינות. ישראל הופכת לטאוקרטיה טוטליטרית. גם הנכדים יצטרכו להילחם כדי שיהיה להם בית

6. חוסר אונים – אין לנו כל השפעה על האירועים הגדולים שסביבנו, וכעט שאין השפעה על הקרובים לנו. צועקים לתוך סערה

7. השוואתיות והתבוננות לאחור – הסתכלות על אנשים אחרים, ובעקר על צעירים מעלה זיכרונות על צעירותנו ועל דברים שיכולנו לעשות באופן שונה. אולי היו הזדמנויות שהוחמצו, מאבקים מיותרים וכאלה בהם לא נלחמו על אף שהיינו צריכים להילחם

8. שאלות קיומיות – בד בבד עם ההצלחות החומריות, המשפחתיות והמקצועיות (כל אחד והמנונים והציונים שהוא/היא נותנים לעצמם), עולות שאלות מהותיות: מה אשאיר אחרי, האם זה היה כדאי, האם עשיתי משהו, לפחות אחד, שהוא באמת ראוי לציון בכל חיי, האם כל זה היה נכון וראוי ובאמת זה מה שציפיתי שיקרה, ובעיקר: לאן הולכים לכאן?

9. מה עושים?

1. לחפש משמעות חדשה – מאוד קשה

2. לחזק קשרים חברתיים ויצירה של מעגלי קרבה חדשים

3. להשלים עם המציאות. אנחנו קטנים וחלשים מדי מכדי לעשות שינוי משמעותי. יש לקוות שההתדרדרות לא תהה ליניארית

4. לחיות את הרגע במקום לשרוף אנרגיה על מה שהיה וממילא אינו בר שינוי

5. ליצור חוויות חדשות

מיליון דולר, תומר פרסקי

הייתי יכול להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית
הייתי יכול ללמוד פילוסופיה שנה חמישית
הציעו לי לפתוח מסעדה גדולה עם שיש
הציעו לי לנהל סניף של בנק מקומי מליון דולר.

מליון דולר...ועוד מליון...ועוד!

אבל אני בן אדם אחר אני,
אני לא טיפוס חומרני אני,
אני אוהב לשמח לבבות
של אנשים של הבריות
הא הא
וגבירותי ורבותי
קבלו את החתן והכלה
במחיאות כפיים סוערות.